Rebecca Edwards and Doron Altaratz in conversation in Hebrew
(translated from Google Translate)

 

Hi Rebecca

Further to our phone call from yesterday, I send you some of my own thoughts that I wrote down about possible directions in my residency.

First, the idea that has accompanied me for some time now can be found conceptual parallels between the virtual experience of virtual reality, and the experiential processes experienced by pilgrims, such as the Crusaders in Jerusalem.

A number of points of interface between virtual reality and pilgrimage that can be thought of are: the dominance of the visual experience in the processes and the use of rituals as part of the experience.

This also leads me to the idea of hinking about visions - a state of consciousness in which one observes conscious but he sees images that are not reality. It is also a state on my mind, it operates around a sensory and cognitive experience in which the pilgrim (the user) strives to achieve spiritual transcendence by giving meaning to ritual acts or to places and objects

The connection between the process of pilgrimage and the promotion of meaningful objects, the giving of power to memorabilia, and the creation of subtiners are closely linked to three-dimensional objects that exist in the virtual world and in the real world.

My move through reproduction and re-enactment in the London gallery creates an object of detachment from the source and the creation of a new meaning for it, meaning with a new set of social and political connections. This idea also refers to the simulacrum - the copy of the icon that takes on a new meaning.

What about text? How can we relate to the text in these contexts? And how do you think about digital media decomposition processes? Can a digital file be treated like cultural artifacts used as a symbol?

Doron

הי רבקה

בהמשך לשיחת הטלפון שלנו מאתמול אני שולח לך כמה מחשבות שלי שהעלתי על הכתב, בקשר לכיוונים אפשריים ברזידנסי שלי.

ראשית, הרעיון שמלווה אותי כבר זמן מה שניתן למצוא הקבלות רעיוניות בין חוויה וירטואלית של מציאות מדומה, לבין תהליכים חוויתיים שעוברים עולי רגל, כמו לדוגמא הצלבנים בירושלים.

מספר נקודות של ממשק בין מציאות מדומה לעליה לרגל שניתן לחשוב עליהן הם: הדומיננטיות של החוויה החזותית בתהליכים והשימוש בריטואלים כחלק מהחוויה.

זה מוביל אותי גם לרעיון של מחשבה על חזיונות - מצב תודעתי בו הצופה בהכרה אולם הוא חוזה בדימויים שאינם מציאות. צב תודעתי ועל עליה לרגל היא גם מצב על תודעתי, הוא פועל סביב חוויהחושית וקוגניטיבית שבה העולה לרגל (המשתמש) שואף להגיע להתעלות נפשית דרך מתן משמעות לפעולות ריטואליות או למקומות וחפצים .

החיבור  בין תהליך  העליה לרגל לחיפצון של אובייקטים בעלי משמעות, למתן כח למזכרות, וליצירה של סובינירים מתקשרת היטב לאובייקטים תלת מימדיים המתקיימים הן בעולם הוירטואלי והן בעולםהממשי.

המהלך שלי דרך שעתוק ומימוש מחדש בגלריה בלונדון מייצר באובייקט ניתוק מהמקור ויצירה של משמעות חדשה עבורו, משמעות בעלת מערכת הקשרים חברתית פוליטית חדשה. רעיון זה מתייחס גםלסימולקרום - ההעתק של האיקונה המקבל משמעות חדשה. 

מה עם טקסט? כיצד ניתן להתייחס לטקסט בהקשרים אלו? וכיצד ניתן לחשוב על תהליכים של התפרקות של מדיה דיגיטלית? האם ניתן להתייחס לקובץ דיגיטלי בדומה לארטיפאקטס תרבותייםהמשמשים כסימולקרום?

דורון

screenshot_03.png

הי דורון,

גם עבורי יש קשר מעניין בין מעשה העלייה לרגל לבין התהליך שבו פועלת המציאות הווירטואלית - מקבילה לגבולות העולים מעבר לחלל למרות המציאות הווירטואלית והמסע הפולחני של עולי רגל.

בתוך הרעיון של חזיונות מגיע הרעיון של חזיון תעתועים. כמו גם להיות אשליה אופטית, האטימולוגיה של המילה פירושה פשוט להסתכל, או להתפלא על. יש את הניתוק הזה שאתה מדבר עליו בין מודעות לתודעה נתפסת של מה שבאמת קיים. האם לדעתך למציאות הוירטואלית יש את אותה עוצמה של מתן מושג טרנסצנדנטי רוחני? או שמא המדיום עצמו עצמו נעשה מוגזם מכדי שיוכל לאפשר לאחרים, או דרך ראייה חלופית?

ניתן לתאר טקסט כסימולקרום לדיבור, לשיחה ולחשיבה. כאשר מתעתקים טקסט משפה אחת לשפה אחרת, משמעויות ניתנות לשינוי על ידי העדר השמע אינטונציות בקול, כמו גם את המאפיינים החיוטיים של הדובר. זה המקום כי השפה היא שטוחה והופך מקוטע או מומס. כמובן, זה לא המקרה של כל הדברים שנכתבו - לחשוב סקריפטים, סיפורים או שירים - אבל לעתים קרובות את הדרך שבה אנו כותבים עכשיו אינו מאפשר תחושה זו של נטייה כל מקיפה. באמצעות המיידיות של צורך לפעול במהירות כדי לעבוד הודעות דוא"ל למשל, פשוט משאיר אותנו unequipped להפגין סוג של איטיות בשטף זה מאוד מאיצים מאוד. אנו מחפשים ללא הרף סוכנות שבה ניתן למקם את עצמנו, אך היא שברירית ובעיקר נבנית לדבוק במצבים פרודוקטיביים של פרודוקטיביות, ולהשאיר את הרעיונות שלנו על מערכות יחסים נמתחים ללא הכר.

מדיה דיגיטלית אינה מתפרקת מעצמה; את התהליך של שיתוף קובץ לאנשים שונים או פלטפורמות שונות בסופו של דבר יהיה מושחת אותו או להפוך אותו בלתי מובן או פיקסלציה קשות או "glitchy"

אותו הדבר ניתן לומר על זיכרונות אשר באמצעות שיתוף מחדש לספר לקחת על עצמו איטרציות שונות בכל פעם. זהו המקרה הקלאסי של לחישות סיניות.

תגיד לי מה אתה מתכוון על ידי "חפצים משלך". האם הזיכרונות האלה, או שהם אובייקטים, וכיצד אתם רואים אותם משתנים עם הזמן? האם ניתן להוסיף לאוסף חפצים חדשים?

רבקה

Hi Doron,

For me too there is an interesting link between the act of pilgrimage and the process in which virtual reality functions – a parallel of transcending boundaries through space though virtual reality and the ritualistic journey of pilgrims.

Within the idea of visions comes the idea of a mirage. As well as being an optical illusion, the etymology of the word means simply to look at, or wonder at. There is this detachment you speak of between consciousness and a perceived consciousness of what is really there. Do you think virtual reality could ever have the same power of giving the notion spiritual transcendence? Or does the very medium itself become too defined to be able to allow for an otherness, or an alternative way of seeing?

Text can be described as a simulacrum for speaking, for conversation and for thought. When transcribing a text from one language to another, meanings can be altered through the lack of hearing intonations in the voice as well as the gestural characteristics of the speaker. It is here that language is flattened and becomes fragmented or dissolved. Of course, this is not the case for all things written - think scripts, stories or poems – but often the way in which we write now does not allow for this sense of all-encompassing disposition. Through the immediacy of needing to act quickly to work emails for example, simply leaves us unequipped to manifest a kind of slowness in this very profoundly accelerating flux. We relentlessly search for an agency with which to position ourselves but it is fragile and mostly constructed to adhere to capitalistic modes of productivity, leaving our ideas of relationships stretched beyond recognition.

Digital media does not decompose in of itself; the process of sharing a file to different people or different platforms will eventually corrupt it and either make it unintelligible or severely pixelated or “glitchy”

The same can be said for memories which through sharing and retelling take on different iterations each time. It is the classic case of Chinese whispers. 

Tell me what you mean by your “own artefacts”. Are these memories, or are they objects, and how do you see them changing over time? Can new artefacts be added to the collection?

Rebecca

screenshot_09.png

הי רבקה

שמחתי לשמוע שמעניין אותך לחשוב ביחד איתי על האפשרות לחקור את הקשר שבין מציאות, מציאות וירטואלית ועלייה לרגל.

המושגים חזיון-תעתועים ואשליה-אופטית מעניינים אותי מאוד מכיוון שחלק ניכר מהעבודה שלי  כצלם ואמן מדיה, מתייחס למושגים הללו בדיוק. מחשבה נוספת שהייתה לי קשורה מה למשמעות של המושג אינדקסיקליות (מושג שרולאן בארת מתייחס אליו בקשר לצילום) בעקבות השימוש שלי בחומרי גלם מצולמים ובקשר לפער שבין מציאות למציאות מדומה?

האם עלינו להתייחס באופן שונה למציאות מדומה המבוססת על חומרי גלם ממקור אופטי (כגון מצלמות) אל-מול חללים וירטואליים שמקורם בתוכנות מידול תלת ממדיות שנוצרו מאפס בתוכנות ממוחשבות?

ניקח לדוגמא את הקפלה של סנט הלנה: צילום של 360 מעלות של הקפלה (האמתית) ושימוש בחומרי הגלם החזותיים דרך אמצעים טכנולוגים (דרך משקפי VR) לחוויה וירטואלית יכולה להיות חוויה שונה עבור הצופה מהתבוננות בעולם וירטואלי ודמיוני שמקורו בתוכנת תלת-מימד.

במשחקי מחשב לדוגמא המציאות החלופית בקסדת ה VR  מבוססת על ריטואלים מוסכמים של תרבות דיגיטלית, גרפיקה ממוחשבת, תנועה בחלל ותפיסת זמן מואצת (פול וריליו מתייחס לזה בטקסטים שלו).

לעומת זאת מה שאני מנסה לעשות זה לתת את הערך הטרנסצנדנטי שאת דיברת עליו לחלל הווירטואלי שאני אייצר בסטודיו דרך הפרויקט ירושלים החדשה.

האם החיבור בין ההבנה של הצופה שמה שהוא רואה באמת קיים איפשהו (הקפלה בירושלים קיימת, הוא רואה את הרישום האופטי שלה במשקפי הVR) לפעולת הצפייה הווירטואלית (לשים את הקסדה על העיניים ולנוע בחלל) יכולה  לייצר משמעות חדשה לחוויה וירטואלית- זאת שאלה טובה.

אני חושב שאת הערך הסימולקרי לחוויה של VR צריך ליצור מתוך ההקשר של חווית הצפייה והקשר של הצופה לנושא שהוא צופה בו.

כנראה שאדם נוצרי ומאמין יגיב אחרת לאפשרות ״להיות בתוך״ כנסיית הקבר בירושלים באמצעות טכנולוגיה, מאשר נניח אדם שאין לו קשר לנצרות או לירושלים.

אני חושב שדווקא הצופים הם אלו שנותנים את המשמעות לחוויה הווירטואלית בדומה למשמעות שעולי הרגל נותנים לאובייקטים שהם מחזירים איתם בחזרה לאירופה.

Hi Rebecca

I was glad to hear that you are interested in thinking together with me about the possibility of exploring the connection between reality, virtual reality and pilgrimage.

The concepts of phantasmagoria and optical illusion are of great interest to me because a great deal of my work as a photographer and media artist relates to these concepts exactly. Another thought I had was related to the meaning of the term "indexality" (the concept that Roland Barthes refers to in relation to photography) following my use of raw materials and the gap between reality and virtual reality.

Do we need to relate differently to virtual reality based on raw materials from an optical source (such as cameras)?

Virtual spaces derived from 3D modeling software created from zero in computerized software? Take the Chapel of St. Helena, for example: a 360 degree photo of the Chapel and the use of visual raw materials through technological means (through VR glasses) for a virtual experience can be a different experience for the viewer from looking at a virtual and imaginary world that comes from 3D software. In computer games, for example, the alternative reality in the VR helmet is based on agreed rituals of digital culture, computer graphics, space movement and accelerated time perception (Paul and Relio refers to it in his texts). On the other hand, what I'm trying to do is give the transcendent value you talked about to the virtual space.

I will create in the studio through the New Jerusalem project. Does the connection between the viewer's understanding of what he sees really exist somewhere (the chapel in Jerusalem exists, he sees its optical drawing in the VR glasses) for virtual viewing (putting the helmet on the eyes and moving in space) can create new meaning for a virtual experience.

I think that the symbolic value of the VR experience should be created from the context of the viewing experience and the viewer's connection to the subject he is watching. It seems that a Christian and a believer will respond differently to the possibility of being "inside" the Church of the Holy Sepulcher in Jerusalem through technology than to suppose a person who has no connection to Christianity or Jerusalem. I think it is precisely the viewers who give the meaning to the virtual experience, similar to the meaning that pilgrims give to the objects they bring back to Europe.

screenshot_11.png

היי דורון,

עולמות וירטואליים, מציאות, חדש, ישן, מסמכי מקור, עותקים ... כל אלה הם נקודות מעניינות כאשר אנו חושבים על עלייה לרגל, או מסע, מירושלים ללונדון סיטי איילנד. אחזור לשניים האלה בשנייה.
אני חושב שיש שני דברים לשקול עבור השאלה שלך לגבי התייחסות VR מבוסס על חומרי גלם; ראשית, המציאות הווירטואלית יכולה להיות כלי מיוחד המציע עולמות שנוצרו, אך ניתן להשתמש בו גם כסימולציה לתרחישים של העולם האמיתי, ולכן אני חושב שהמעשה של "הובלה" למקום אחר שונה מזה שבו אתה נותן את אותו אפקט אם הסרט הוא בדיוני או קיים.
שנית, אני גם חושב שיש ליצור את הערך הסמלי של חוויית ה - VR מההקשר של חוויית הצפייה. לעתים קרובות אני מוצא כי חוויות VR בגלריות קיים רק בתוך האוזנייה. זה מגביל את החוויה של הצופה, אבל גם שם הרבה דגש על העולם בתוך האוזניות נותן את כל התוכן וההקשר לפרויקט. היו כמה יוצאים מן הכלל - כלומר חוויות האמת של אד פורניאלס בקרלוס אישיקאווה - אבל בעיקר האוזנייה תלויה או יושבת בסבלנות על בסיס. איך אתה רואה את הדברים VR אתה עובד על שטח כובש? האם ידרשו עמדה מסוימת עבור הצופה?
בואו נדבר קצת על ההדפסה התלת-ממדית שעשינו לאחרונה על חלק מקיר בקפלה של סנט הלנה. היצירה היא העתק מדויק של גילופים עתיקים על ידי הצלבנים מהמאה ה -11 והיא מציגה צבע, מרקם וצורה אמיתית למקור. החלק המעניין ביותר של היצירה הזאת בשבילי הוא שאני יכול לגעת בה - בקפלה, המבקרים אינם רשאים לגעת בקירות; הם קדושים וקדושים וצריכים להיות מוגנים. בשבילי, זה כמעט אותו דבר כמו ניסיון VR, כמו, להיות מוצג משהו שאני לא יכול לגשת באופן אישי.
זה קורה הרבה, ואולי אתה יכול להרחיב על רעיונות של simulacrum, איקונוקלזם ועותקים?
הטוב ביותר,
רבקה

 

Hey Doron

Virtual worlds, reality, new, old, originals, copies... these are all interesting points when we’re thinking about a pilgrimage, or journey, from Jerusalem to London City Island. I’ll come back to a couple of these in a second.

I think there are two things to consider for your question about relating to VR based on raw materials; firstly, virtual reality can be a speculative tool to suggest created worlds but it can also be used as a simulation for real world scenarios, therefore I think the act of being “transported” to somewhere different than where you currently are gives the same effect whether the footage is fictional or existing.

Secondly, I also think that the symbolic value of the VR experience should be created from the context of the viewing experience. I often find that VR experiences in galleries exist only inside the headset. This limits the viewer’s experience but also puts a lot of emphasis on the world inside the headset giving all content and context to the project. There have been a couple of exceptions – namely Ed Fornieles’s The Truth Table Experience at Carlos Ishikawa – but mostly the headset either hangs or sits patiently on a plinth. How do you see the VR things you’ve been working on occupying space? Will they demand a certain position for the viewer?

Let’s talk a little about the 3D print we recently got made of a part of a wall in St Helena’s Chapel. The piece is an exact copy of ancient carvings by crusaders from the 11th Century and it shows colour, texture and form true to the original. The most interesting part of this piece for me is that I can touch it – in the Chapel, visitors aren’t allowed to touch the walls; they’re holy and sacred and need to be protected. For me, this is almost the same as a VR experience, as in, being shown something which I cannot access in person.

There’s a lot going on in this and perhaps you could expand on ideas of the simulacrum, iconoclasm and copies?

Best,

R

screenshot_10.png

הי רבקה

את מעלה נקודות חשובות מאוד לגבי ההבדל בין עולם וירטואלי שנוצר מכלום, למשל מעצב או אומן שבונה בתוכנת מידול סביבה תלת ממדית ריאליסטית, לבין שימוש באמצעים אופטיים כמו מצלמה או סורק לייזר לייצר הדמיה המבוססת על עבודה בשטח ועובדות קיימות. בעיני, אומן תלת ממד הוא סוג של פסל היושב בסטודיו שלו ומשתמש באמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותו. הוא יכול לעבוד על פי חוויות שראה במו עיניו, אבל, הוא גם יכול להשתמש בדמיון שלו על מנת לייצר עולמות מומצאים. יש רובד מאוד דומיננתי של פרשנות בעבודת הפסל. גם לצלם יש יכולת של פרשנות אבל היא נסתרת יותר. בעיני, חווית מציאות מדומה המבוססת על צילום, מתייחסת אל תהליך היצירה, וגם אל הצופה באופן שונה. לחוויית מציאות מדומה המבוססת על צילום יש את היכולת  לשכנע את הצופה ש ״הדבר הזה באמת קרה״, ״שזה היה שם״ שזוהי המציאות. אני חושב שהאופי המציאותי כביכול של צילום הוא קצת מסוכן מפני ששכנוע של צופה באמיתות של דברים חזותיים עלול לשמש את היוצר באפן מניפולטיבי. את הזכרת את ההובלה של הצופה למקום אחר ואני הייתי מרחיב את החוויה של מציאות מדומה מבוססת צילום לחוויה המייצרת אצל הצופה סוג של דיסוננס, בין תהליך ראיה טבעי שבו בזמן נתון אני מתרכז באזור מסויים של צפיה, לבין ראיה טכנית צילומית המאפשרת לצפות בכל הכיוונים מבלי שהצלם מכוון אותך לאן להסתכל. יש כאן גם שאלה שקשורה לתולדות הצילום, תמיד בצילום היתה מסגרת שמאחוריה היה הצלםת בצילום של 360 או בחוויות מציאות מדומה אין מסגרת וגם הצלם לא נמצא בשום מקום. אין יותר את הצלם שמאחורי המצלמה .

השאלה של איך להציג חווית מציאות מדומה בגלריה היא שאלה מצוינת. יש משהוא מאוד מבודד בחוויית צפייה של מציאות מדומה כפי שהיא היום: המשתמש מניח את משקפי המציאות המדומה על הראש ומתנתק לרגע קל מהסביבה. זוהי חוויה שכרגע היא מעט זרה לחוויית השיטוט בגלריה או מוזיאון אבל אנחנו רואים מגמות רבות לשינוי המצב הזה. לפני כמה ימים ישבתי בתוך מכונית הקריוקי של לי בול במרכז סאוט׳בנק , זו הייתה חווית מציאות מדומה אלטרנטיבית שעניינה אותי מפני שהיא הסתכלה באפן ביקורתי על התרבות שבה האמנית חיה, אבל בעיני הייתה כאן גם אמירה על האופן בו אנו חווים את המציאות שסביבנו.

לדעתי, דרך אחת להתייחס לשימוש באמצעי מציאות מדומה בגלריה לאמנות היא לאמץ את המגבלה הטכנית של משקפי המציאות המדומה ולשתף עם המגבלה פעולה. אם הצופה מבודד מהסביבה כאשר הוא עם משקפי המציאות המדומה על הראש, אולי צריך לייצר סביבה מבודדת עבורו בגלריה שבה הצופה רשאי בנוחות ובטחון להניח את משקפי המציאות המדומה על הראש, ולהתנתק לכמה דקות מהסביבה המקורית בא הוא נמצא. אני מאמין שעם הזמן אנחנו נראה יותר ויותר עבודות אמנות בגלריות ומוזאונים, המאמצות את הטכנולוגיה, ומאפשרות לה להתקיים בסביבה אמנותית.

לגבי מקטע הקיר המודפס מהקפלה של סינט הלנה, את נתת הבחנה מעניינת כשציינת שבקיר המקורי בירושלים, הקיר שעליו ההדפסה מבוססת, לא ניתן לגעת, ואילו בהדפסת תלת הממד שלי ניתן לגעת. זוהי בהחלט אחת הסיבות שבגללה בחרתי לעבוד עם הדפסה תלת ממדית. היה לי חשוב להדפיס את מקטע הקיר הזה מתוך הצורך שלי לחזור אל אובייקטים פיסיים הקיימים מחוץ לעולם הדיגיטלי. אובייקטים שניתן לחוש אותם בידיים, להחזיק אותם, להבין אותם גם בחוש המישוש. רוב הזמן אני עובד מול צג מחשב והרגשתי שאיבדתי את הקשר אל הממשות של האובייקט. בעיני, הדפסות תלת ממד המבוססות על צילום (כמו כל הרכיבים של התערוכה שלי) הן סוג של צילום תלת ממדי. יש כאן את כל התהליכים שאנחנו מכירים מהעולם שממנו הגעתי (במקור אני צלם): שימוש במצלמה, יצירה של נקודות צבעוניות וירטואליות בחלל המבוססות על אור (ממש כמו פיקסלים בצילום דיגיטלי) והדפסה סופית.

סיבה נוספת שבחרתי להדפיס את האבן מהקיר היא הצורך שלי להשלים מהלך ולחזור לנקודת ההתחלה של העבודה. אני התחלתי את התהליך של ״ירושלים החדשה״ מתוך פרויקט צילום מחקרי שביצעתי עם עמיתי מחקר שלי בקפלה של סינט הלנה. במקור הצילום בקפלה היא מדעי ומתוך שיתוף פעולה עם חוקרים מרשות העתיקות של מדינת ישראל. הקבצים הדיגיטליים שצילמתי בקפלה הגיעו איתי (ממש כמו עולה לרגל לארץ הקודש החוזר לאירופה ממסעות הצלב ומחזיר איתו מתנות בדמות אבנים, עץ, מים קדושים וכד. אני הבאתי איתי קבצים  דיגיטלים (בעזרת כונן קשיח) לאי של לונדון. בסטודיו שלי באי של לונדון אני הקמתי לתחיה באפן טכנולוגי את האובייקט המקורי שהבאתי איתי ונתתי לו ממשות פיסית. האובייקט המודפס כמעט זהה לחלוטין לקיר בקפלה ולכן הערך הרגשי של האובייקט כל כך גבוהה. הממשות שלו, וגם הידיעה שהוא מבוסס על הקיר המקורי נותנים לו את הערך הסימולקרי שלו. הוא העתק באמצעי צילומי של מקור המקבל משמעות חדשה, וזה בעיני גם מה שמייצג את כל התהליך שביקשתי ליצור כאן בשהות האמן בלונדון. כל טוב, דורון

 

 

 

 

 

Rebecca

You bring up very important points about the difference between a virtual world created from nothing, for example a designer or artist who is building a real-world 3D modeling program, and the use of optical means such as a camera or a laser scanner to produce simulation based on field work and existing facts. To me, a 3D artist is a kind of sculptor who sits in his studio and uses the technological means available to him. He can work on experiences he saw with his own eyes, but, he can also use his imagination to create invented worlds.

There is a very dominant layer of interpretation in the work of the sculptor. Even the photographer has the ability of interpretation but is more hidden. In my view, the experience of virtual reality based on photography relates to the process of creation, as well as to the viewer in a different way. A virtual reality experience based on photography has the ability to convince the viewer that "this thing really happened", that "it was there" that this is reality. I think that the so-called real nature of photography is a little dangerous because convincing a viewer of the veracity of visual things can be manipulated by the creator.

You mentioned the viewer's lead to another place and I expanded the experience of virtual reality based photography into an experience that creates a kind of dissonance in the viewer, between a natural vision process in which I focus on a particular area of bservation, Directs you where to look. There is also a question related to the history of photography, always in the photograph was a frame behind which was the photographer in a photograph of 360 or virtual reality experiences there is no frame and the photographer is not found anywhere. There is no longer the photographer behind the camera.

The question of how to present a VR experience in a gallery is an excellent question. There is something very isolated in the experience of virtual reality viewing as it is today: the user puts the imaginary reality glasses on the head and disconnects for a moment from the environment. This is an experience that is now a little foreign to the experience of wandering in a gallery or museum but we see many trends to change this situation. a few days ago

Which is now a little foreign to the experience of wandering in the gallery or museum but we see many trends to change this situation. A few days ago I was sitting in the Lee Bull's karaoke car in the center of Southeastern. It was an alternative virtual reality experience that interested me because she looked critically at the culture in which the artist lived, but I also saw here a statement about how we experience the reality around us.

In my opinion, one way to relate to the use of virtual reality in an art gallery is to adopt the technical limit of the virtual reality glasses and to share the limit with action. If the viewer is isolated from the environment when he is wearing virtual reality glasses on his head, perhaps he needs to create an isolated environment for him in a gallery where the viewer is comfortable and safe to put the imaginary reality glasses on his head and disconnect for a few minutes from the original environment. I believe that with time we will see more and more works of art in galleries and museums, adopting the technology and allowing it to exist in an artistic environment.

As for the printed wall section of the chapel of St. Helena, you gave an interesting distinction when you noted the original wall in Jerusalem, the wall on which the print is based, can not be touched, while my three-dimensional printing can be touched. This is definitely one of the reasons why I chose to work with three-dimensional printing. It was important for me to print this section of the wall out of my need to return to physical objects outside the digital world. Objects that can be sensed by hands, hold them, and understand them also finite.

The sense of touch. Most of the time I work in front of a computer monitor and felt that I had lost touch to the reality of the object. To me, 3D prints based on photography (like all elements of my exhibition) are a kind of three-dimensional photography. Here are all the processes we know from the world I came from (I am a photographer): using the camera, creating virtual dots in virtual space based on light (just like pixels in digital photography) and printing.

Another reason I chose to print the stone from the wall is my need to complete a move and return to the starting point of the work. I began the process of "New Jerusalem" from a research project I conducted with my research colleagues in the Chapel of St. Helena. The source of the photograph in the chapel is scientific and in cooperation with researchers from the Antiquities Authority of the State of Israel. The digital files I took in the chapel came with me (just like a pilgrim to the Holy Land returning to Europe from the Crusades and returning presents with stones, wood, holy water, etc. I brought digital files (with hard drive) to the island of London. To revive the original object that I brought with me and gave it physical reality.

Printed is almost identical to the wall of the chapel and therefore the emotional value of the object is so high. His reality, and the knowledge that he is based on the original wall, give him his symbolic value. Is a copy of the photographic means of a source that takes on a new meaning, and this is also what I see as representing the whole process I wanted to create here in the artist's stay in London. All right, Doron